מותו של הטאלנט
על הפיחות והשחיקה שהמושג "אחד התותחים בענף" עובר בשנים האחרונות ואיך זה מתקשר לפי 1000 אחותך תקציבאית?
מנהל קריאייטיב יושב בסלון ביתו ונופל מפרסומת, תוך כמה ימים הארט או הקופי היו נפגשים איתו בבית קפה אפל אוף ברנז'ה לראיון עבודה, אם המנהל רצה והתרשם מספיק היה פשוט קונה אותם, הם היו תוך כלום זמן מוחתמים על חוזה עבודה במשרדו, מקבלים סרטון פרידה מהמשרד הקודם ומתחילים לייצר לו ביצי זהב לקמפיין הבא שיעשה את ההבדל עבור הלקוח שלו.
#היה_כזה_ לא_ יקרה_ יותר
עד לפני כמה שנים, בתקופה שבה חדשנות ורעננות היה חוד החנית ועיקר זהותה של סוכנות פרסום, לטאלנטים היה ערך רב ומשרדים ידעו למוד להם את משקלם בזהב. כי באמת מה זה לזרוק על עובד עוד כמה אלפיות שמוכרות ממילא לצרכי מס בשביל לשמור על לקוח מרוצה סומך ובוטח.
כל עובד ידע לנפח את החזה שלו יום אחרי שגרף קקטוס מהסמסים של מנהלים במשרדים אחרים, מאידך גם מנהלים ידעו שאם לא ישמרו על העובד שלהם ייקחו להם אותו מתחת לאף.
אבל בשנים האחרונות עבודה טובה היא לא פרמטר מוביל בבחירת משרד פרסום. משילוב של כל מיני סיבות, בעיקר יהודיות, לקוחות החלו לבחור את משרדי הפרסום שלהם לפי מחירי המדיה, ממש עושים זאפ למשרדים, נותן לי בשקל פחות אתה יכול להשוות? ת'כלס בצדק, אם לקוח (הנמדד אף הוא בשורת הרווח) רוצה להעיף קונטיינרים מכפ'ת לו איזה אופי יישא הקמפיין כל עוד הוא שומר על ערכי המותג ולא לוקח סיכונים מיותרים. הרי כולם יעשו עבודה טובה, בין אם זה קמפיין מבוסס מערכון, ישראלי, קלאסי מאופק, פאנצ'י או מחזמר.
אז אם התוצר המתבקש צריך להיות טוב ונכון וסביר ונחמד ובטוח ובתוך הריבוע, למה צריך משרד להחזיק טאלנטים יקרים ? למה להחזיק רכב שאוכל 1:5 כדי להגיע מנקודה A לנקודה B? הרי לא ניגשים פה למכרז תסריטים של HBO רבאק כולה רוצים משו טוב שיעשה את העבודה שכולם יהיו מרוצים.
משנה לשנה רשימת ה"מה עשיתי השנה" של כל איש ואשת פרסום, לא משנה באיזו מחלקה הולכת ומתקצרת למול תיקיית קבצים מחשבת להתפקע ממצגות קריאייטיב עמוסות פריימים שבמקרה הטוב מצליחות להראות ללקוח את יכולות המשרד.
כשראשם מחוץ אל תקרת זכוכית 6 המ"מ של השכר ומסוונרים מהעין הבוחנת והייעוליסטית של הממונה על שורת הרווח, הטאלנטים צריכים לעבור את הויא דלרוזה בכל בריף מחדש, לפתוח הכי חזק שהם יכולים ומסבב לסבב להוריד ולדרדל לפי כל ההערות שיש בטיימליין של פי אלף אחותך תקציבאית. זה המשחק.
ולראיה, מתי לאחרונה ראיתם באייס ידיעה של משרד פרסום שמתהדר בהבאת טאלנטים שעשו את הקמפיין הזה והזה למשרד שלו?
אז איפה מתפוצצים על המגרש? היצר והרעב הקריאייטיבי מופנה לסטטוסים מעולים שמבקיעים למצייצים בכל יום, לפוסטים משובחים נושאי עשרות שיתופים ולעמודים כמו פי אלף אחותך תקציבאית, אנשי קריאייטיב עילאיים ומתנשאים וגם האלה הבינוניים, עושים כותרות, מוצר איום, ילדים הם התסריטאים הכי טובים בעולם, קומיקסים עלובים, שרבוטים, סלקום הכיוון שלא יעבור, הרהורי צעצוע, אז ככה זה בענף הפרסום, קלישאות מהסרטים, דיילי קילר, אלי אוחנה אחד ביום, יגאל עזרא קמפיין (האחרון די גרוע וסליחה אם שכחתי מישו) שם מקבלים את ההגשמה, את הליטוף לאגו וההכרה שוואלה יש דופק, הכל תקין באזור החלציים, לא צריך כדורים, נכון לא הולכים עם זה למכולת או מקבלים קקטוס אבל זב... רגע. בעצם למה לא לפתוח קטגוריה כזו בקקטוס?
הכותב הוא בעלים של סוכנות הפרסום 'קריאייטיב ובניו'
