אמא, הבאתי קקטוס

בשנת 2001 זכיתי בקקטוס השנה על קמפיין שקע ותקע. כשהתקיים הטקס כבר לא הייתי באדלר וישבתי באולם עם החבר'ה של גיתם. לכן כשהכריזו על הזכייה לא עליתי לבמה אבל אז יניב קציר (סצ'ון), השותף שלי לשקע ותקע חטף מהמנחה את המיקרופון וצעק 'גולן? גולן? איפה אתה? בוא מהר, בוא תעלה לבמה!". אז עליתי. בחיים אני לא אשכח לו את הרגע הזה. הוא לא היה חייב.

כי כל החרא שאתה אוכל כשאתה איש קריאייטיב שעובד על קמפיין, כל הייסורים, כל הסקיצות והרעיונות שהורגים לך בדרך, כל הפיצות באחת עשרה וחצי בלילה, כל העלבונות, האכזבות, כל אלה שווים רגע אחד. הרגע הזה שאתה עולה לבמה ומחזיק את הפסל הכבד הזה, הקקטוס. הרגע הזה שבעצם קובע שהעבודה שלך ראויה ושווה, לרגע הזה אין מחיר, אבל הוא שווה זהב. או כסף, או ארד.

שנתיים אחר כך הייתי עדיין בגיתם אבל אז גיתם החרימו את הקקטוס. אסי שביט, שהיה אז סמנכ"ל הקריאייטיב, החליט שהתחרות לא ראויה, ששיטת השיפוט נוראית, שצריך לשפוט כמו ששופטים תחרויות קריאייטיב בחו"ל ושבקיצור – גיתם לא משתתפת בקקטוס.

זו היתה השנה שבה ישראל התנתקה מעזה, ועם ישראל נחצה לבעד ונגד ההתנתקות, השנה שבה עשיתי את קמפיין "רק שלא נתנתק אחד מהשני" של צו פיוס עם המגן דוד שהתנתק לשני משולשים נפרדים. יכול להיות שאם היינו ניגשים לתחרות הוא היה מביא קקטוס. יכול להיות שלא. אף פעם לא אדע כנראה. מה שכן אני יודע זה שלא ניתנה לו ההזדמנות, כי גיתם התנתקה מהקקטוס.

כי כל החרא שאכלנו במכרז על התקציב של צו פיוס, כל הכיוונים והרעיונות שנפסלו בדרך, כל המירמור וכל המאמץ שווים את ההזדמנות. ההזדמנות לזכות בקקטוס.

בחמישי האחרון בבוקר יגאל בראון מנכ"ל איגוד חברות הפרסום קרא לי לישיבת חירום. הקקטוס לאן? הקקטוס גוסס וחברי האיגוד צריכים להחליט – מנשימים אותו או הורגים אותו. אחרי דיון מנומס של שעה וחצי הוחלט – אבוד, איגוד הפרסום מודיע בתדהמה.

לפגישה הזו הגיעו כמה וכמה מנכ"לים וסמנכ"לי קריאייטיב מהעשיריה הראשונה והשניה של משרדי הפרסום בישראל. יש גם כמה שלמרות שהוזמנו - לא הגיעו. אלה שהגיעו נחלקו לשניים – בעד הקקטוס ונגד. אלה שהיו נגד הקקטוס נחלקו לשבע – השיפוט חרא, התחרות חרא, קקטוס זה דבר מיושן, לא רלוונטי, לא ולא ולא.

יש כל מיני השערות בענף על הסיבות האמיתיות שמאחורי הקלעים של אלה שמחרימים את הקקטוס. הדעה הרווחת והשמועה החזקה ביותר היא – לא היתה לנו שנה מי יודע מה קריאטיבית - אין לנו סיכוי להביא קקטוסים – בוא נחסוך את הפדיחה. מייק סנס, תודו.

אני לא יודע אם ההשערות האלה נכונות או לא נכונות, מה שאני כן יודע זה שהשנה אין קקטוס. לפחות השנה. ואני גם יודע בוודאות (כי יש לי לא מעט חברים בכל מיני משרדים) שבכל המשרדים שתרמו לקקטוס למות השנה יושבים לא מעט אנשי קריאייטיב שמתבאסים טילים על ההחלטה של המנהלים שלהם. כי המנהלים שלהם לקחו מהם את ההזדמנות לעלות לבמה ולקבל פרס על העבודה המצויינת שהם עשו. ולא, לא יהיה להם השנה את הרגע הזה. לא יהיה להם את הרגע הזה שהם יגידו לאמא שלהם 'אמא, הבאתי קקטוס'. חבל.