הרגע הזה

הרגע הזה.

הרגע הזה שבו אתה יוצא מהמשרד ב-11 בלילה, ובדיוק סיימת לכתוב שני כיוונים מעולים, והם כל כך טובים, ומנהל הקריאייטיב עדיין לא פסל אותם, והתקציבאות עדיין לא לא-זרמה איתם, והפלנינג עדיין לא מצא איזה טיעון הזוי שדופק אותם, וההפקה עדיין לא הפילה את זה, והלקוחה? כמה אושר מחכה לאישה הזו, שהיתה אמורה לקבל תשדיר לרדיו ובמקום זה היא תקבל 2 מהלכים מדהימים, בדיגיטל, בשטח, וגם ברדיו. והיא כל כך תאהב את שני הכיוונים, שהיא תגיד: ״יא אללה שלכם, זה הקריאייטיב הכי בנזונה ששמעתי בחיים שלי, בואו נעלה עכשיו עם כיוון אחד, ואחרי חודשיים נעלה עם השני. ותנו בונוס לקופי שלכם, כי הוא פאקינג גאון״. הרגע הזה שבו אתה כבר רואה את הקייסים על הקיר בקאן, ואתה מתפוצץ מגאווה כי אתה קיבלת כולה בריף רדיו והבאת וואחד מהלך, עם קונספט בנזונה, ואפילו כזה שבא מהצד החיובי, ולא מהשלילי כמו שאתה אוהב בד״כ והמנהל שלך פחות מתחבר, כוסומו.

הרגע הזה, זה רגע של אושר מזוקק, טהור, רגע של שלמות מהסוג שחווית בלידות של הילדים שלך (רק בלי ריח של בשר טרי. כן, לתינוקות טריים יש ריח של בשר טרי. זה דווקא הגיוני). הרגע הזה, זו הסיבה לעבוד במקצוע הזה 13 שעות ביום, להשאיר מאחור אישה מתוסכלת וילדים עם חסך אב בהווה ופסיכולוג צמוד בעתיד. הרגע הזה מושלם. ואתה סוחט אותו כמו שקית שוקו שלוחצים עליה ממש חזק בסוף בשביל עוד חצי טיפה. ואתה שומע את הצרצר הפנימי המזדיין שלך צורח: למה???? למה אתה מתאהב ברעיונות שלך יא ילד מפגר, למה?!?! אז אתה מועך אותו בלחיצה אחת, מסובב את הרגל כדי לראות את הקישקע הירוק שלו משפריץ החוצה, ואתה מרוויח עוד שניה בבועת התקווה הקטנה והמסכנה שניפחת לך בתוך המוח. ואתה יודע שהצרצר הבנזונה צדק. רוב הסיכויים שמחר בבוקר הכל ילך קיבינימט. אבל עכשיו? אין על הרגע הזה.

הכותב הוא קופירייטר במשרד הפרסום Lead