אמאש'ך עילאית ומתנשאת

ואבא שלך גם. וזאת מהעבודה. והשכן האפילפטי. כולנו עילאיים ומתנשאים. דמט.

אין איש פרסום שלא חולם לכתוב פרסומת שיצטטו אח"כ.

"שזה יתפוס"

"שידברו ככה"

שלא נדבר על איזו כותרת טייק אוף בעיתון או איזה אזכור בתכנית טלוויזיה.. ואם יש אחד כזה אז כנראה שהוא איש פרסום בינוני וסביר. או שקרן ומתעווז.

נכון שלייצר באזזז זאת אף פעם לא המטרה, אבל זאת לגמרי שאיפה.

ואז באים מאיר ואלירן, שניים שלא קשורים לפרסום, פותחים דף.. ובום. תוך יומיים עשרים אלף איש חברים בדף, ובתוך שבועיים כולם נהיים עילאיים ומתנשאים, או לפחות ככה זה מרגיש עם אוטוטו 100,000 איש חברים בדף ואיזה עשרים דפים דומים באותו בסגנון (כולל מטאליסטים עילאיים ומתנשאים, הונגרים, נהריינים ואפילו חתולים עילאיים ומתנשאים). במקביל, בדף העילאי והמתנשא המקורי מאות אנשים ביום עומדים בתור ומנסים לשכנע את הסלקטורים החדשים להכניס אותם למסיבה שהם ארגנו. בין הנדחפים יש גם לא מעט אנשי קריאייטיב שרוצים את חותמת האיכות, את הלייקים של ההמונים – והדובדבן: הפעם זה רק אתה חתום על הקריאייטיב – לא הפרטנר ששותף לרעיון, לא המנהל שאישר את זה, לא בימאי שתרם אינפוט ולא עג'מי על הגריפ.

אתה. סוליקו.

בגלל שבין היתר אני גם עיתונאי חוקר ניסיתי ליצור קשר עם אחד ממקימי הדף. אחי ענה לי.

אני: מאיר מה קורה?

מאיר: בסדר אח, מה?

אני: סתם אתה יודע, אני כותב איזה טור לאתר אינטרנט חדש שמתעסק בפרסום וכאלה, רציתי לכתוב משהו על 'עילאיים ומתנשאים'

מאיר: אה.. [פאוזה] סורי אח, אני לא מתראיין

אני: מצחיק. כולה כמה שאלות כמו 'איזה שמות פסלתם', 'מה אנשים מוכנים לעשות כדי להיכנס לוול' 'למה אתה זבל ואתה לא מעלה את מה ששלחתי לך עם החמוס' כאלה

מאיר: אה.. כאלה... לא מתראיין.

אני: נו מ...

{צליל ניתוק}

ת'אמת, הייתי צריך לנחש שככה הוא יגיב. כזה אחי...