נעים מאוד, אני באנר

נעים מאוד, אני באנר ואני לא שונה ממודעה בעיתון.

הכלים הבולטים בקמפיין דיספליי - באנרים גדולים, מעברונים וכלי פריים כמובן - הם סוג של מודעות פרסומת חיות וכך גם צריך להתייחס אליהם, אם ברמת הקריאייטיב ואם ברמת האפקטיביות שצריכה להימדד לפי כמות החשיפות, ובקמפיינים גדולים אפשר להיעזר גם בסקר מודעות. כל אלו שסיפרו לכם עד היום שהבאנר מת (כולל אתם לעצמכם), אם בגלל שזו הדעה הרווחת ואם מתוך אינטרס אישי, התייחסו לקמפיין דיספליי ככלי PERFORMANCE שצריך למדוד לפי הקלקות ולידים, והבאנרים כמו המעברונים, מה לעשות, כבר מזמן לא.

בזמן שאנחנו ממשיכים למדוד אפקטיביות של קמפיין דיספליי לפי כמות הקלקות, הקריאייטיב, בהתאם לדרישה, מנסה בכוח למשוך הקלקות כשהדבר רק מפריע לבאנר למלא את תפקידו האמיתי והוא לחשוף את הקהל למסר חד וברור.

היתרון האמיתי של הבאנר, על מודעה בעיתון למשל, הוא לא האינטראקציה אלא היקף החשיפה מהסיבה הפשוטה שרוב האנשים כבר לא קוראים עיתונים ומבלים יותר ויותר זמן באינטרנט. האינטראקציה, היא בגדר בונוס בלבד(!). אם יש כמה עשרות או מאות בקהל היעד שלכם שמעוניינים לשמוע מה יש לכם להגיד, אז יש להם אפשרות כזאת שנקראת "לפרטים נוספים" או "לחץ להטבה" שאלו בעצם הגרסאות הנוחות יותר ל"חייג עכשיו" או ל"גזור קופון" מעולם הפרינט.

פעם, לפני שנים, כשהאינטרנט היה הדבר הבא, כשהגולשים עוד התלהבו והקליקו על כל דבר שזז, קפץ או התפוצץ, הפרסומאים ואנשי המדיה שרצו למשוך את המפרסמים לפרסם באינטרנט (וזה אומר בבאנרים כי אז לא היה משהו אחר), מכרו את הבאנר כמדיה אינטראקטיבית שמייצרת מעורבות והקלקות. ברגע שלגולשים התחיל להימאס מהדברים האלו שזזו, קפצו והתפוצצו להם מול הפרצוף, כמות ההקלקות הלכה וירדה וכמו שאתם כבר יודעים, הרגע הזה קרה כבר מזמן.

הגיע הזמן שכולנו - המפרסם, איש המדיה והפרסומאי – נתייחס לדיספליי לא ככלי ביצועי או אינטראקטיבי אלא ככלי שנועד לחשוף מסר וכך גם צריך למדוד את יעילותו. בחשיפות. בדיוק כמו בפרינט.