זה לא טור שיעיק עליכם בהסברים על המשמעות של סקסיזם או קלישאות שוביניסטיות. זה לא טור שיטרחן אתכם על העיוות שבשיקוף עולם שבו כל תפקיד האישה הוא להיות אובייקט מיני. וזה גם לא טור שיחפור בהסברים על מה זה פרסום רע.
זה טור על אחריות אישית. דרישה רשמית מאנשי הקריאטיב לקחת אחריות על הרעיונות שלהם.

אני חלק מהביצה מ-1999, ואני לא מיתמם שכל מה שנגעתי בו היה חברתי, חינוכי, ירוק או ראוי, ואולי זה הגיל או ההורות או הנסיון או הכל ביחד, אבל כבר מזמן הבנתי שלא צריך לחכות לפרויקטים של פרובונו שמגיעים מדי פעם כדי להשקיט את המצפון. אפשר להחליף צד מהרעים לטובים גם בעבודה השוטפת, גם בבריפים הקטנים ובטח שבפרויקטים הגדולים.

יש לי תחושה שכל מי שעבד על הסרט של ג'ויה הרגיש באיזשהו מקום בחילה שהוא שותף לעשיה פורנוגרפית לייט בפריים טיים, אבל פשוט השתיק אותה כי סיפר לעצמו כל מני סיפורים וזרם עם הסיפור למרות שאין מצב שהוא באמת חושב שזו הדרך הנכונה והלגיטימית למכור גלידה.
אני מזמין אתכם לאזור אומץ, להפעיל עוד קצת שיקול דעת ולהגיד ברגע הנכון לאיש הנכון את מה שאתם באמת חושבים (ולא את מה שאתם חושבים שהוא רוצה לשמוע).

התכנים שאנחנו מייצרים משפיעים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים, הם מייצרים שפה, מייצרים דימויים והקשרים, מייצרים תרבות. פרסומות (עדיין) משפיעות מאוד על עיצוב המציאות שלנו, וכן, זו אחריות גדולה, זו האחריות שלנו. זו האחריות שלכם.