הבהרה: סיפור זה והדמויות המוזכרות בו, הינם פרי דמיונו של הכותב, שהוא בעצמו סוג של הזיה מהלכת שאוהב משחקי מילים.
לא היה ולא נברא. שככה יהיה לי רע. ט. ל. ח

עניין של חיים ומוות

משרד, פנים, בוקר.

היה זה עוד יום רגיל שכזה.
הרדיו לא עבד כמו שחשבנו, הלקוח היה עצבני –
והצוות צריך היה להתייצב באולפן לתיקונים.

קאט – רחוב.
היא חיכתה לי ליד הקיוסק של שרגא הגיבן.
ספק גרמניה, ספק יפנית, אך די בוודאות מוזנחת כמו חתולת רחוב,
שלא זכתה לשכנה מבוגרת עם נשמה שמינית.

רעש הדיזל שבקע מגרונה, לא חס על עור התוף המעונב שלי,
שהיה בדרכו לספוג אינספור מיקסים ומזמורים באולפן של זמריר נולד.

"צריכים לרדת עוד אנשים?"
שאל ברנש חביב וצרוד, שקישוט את ריאותיו העייפות בברודווי שמונים, פינת שיעול טורדני.

"כן," עניתי בהתנשאות, "עוד שלושה".

"אני אחייב אותם על איחוד," צרצר הברנש, ושלח זרת עצלה
לעבר סיגריה אחרונה שחיכתה בכיליון עיניים להידלק ולפזר עשן של כוכבים סוג ז.

אך לא היה זה יום המזל שלה.
כי באותו הרגע בדיוק, פקדו את המושב האחורי המרופט, לפי סדר יורד:
אחד תקציבאית, אחד פ ל נ ר ואחד סופרווייזר עם אגו של לגו. חלל.
"יאללה, אנחנו מאחרים," גער בו הסופר בשיא שנינותו.
"כן, ואם נאחר, זובי יעוף עלינו. גם ככה הוא בקריזה", הוסיפה המרירה.

זובי היה לקוח שממש אהבנו לשנוא:
הוא דרש קריא ייטיב והאמין בו, אך אם לא היה מקבל אלף ליד ליום –
היינו מקבלים טלפון ושאגות שהיו מכניסות גם סמארטפונים קשוחים למיון במעבדה של סטאס.

"לאן נוסעים?" שאל בנימוס,
בעודו מתיז נטיפי רוק לעבר החלון עם השפריצר, שלרגע הרגיש כמו וועדת קישוט.

"זמריר נולד, אולפני קול הכבוד" אמרה התקציבאית, תוך כדי מריחת אודם וורוד פוקסיה,
אשר תאם בצורה מושלמת את תיק הצד שהכיל את הדיסק און קי עם הפרזנטציה.

"ותיסע מהר, הלקוח שם" הוסיפה הפרינססה עם הקססה.

והנה אנחנו בדרכנו לעוד לקוח "תהיה כבר מרוצה".
מלפנים, אנוכי האנוכי – מאונן על איזו אפליקציה ושורף את הזרעים האחרונים שעוד נשארו לי באשך. מאחור: פ ל נ ר עם שלושים שקף כלשהו.
ובאמצע, בין הפטיש לקב"ן – סופר דופר עף על עצמו כמו מזל"ט ריסוס.

וכולנו, ללא יוצא מן הכלל, עושים את דרכנו להציל.
את העולם. את החיים. את השד יודע מה...
(כאן נכנסת מוסיקה מתוך הסרט סופרמן 1)

ואז, באמצע צומת מעריב זכרונו לכריכה, בום!
לרגע קיוויתי שהתפוצץ לסופר האגו, אבל לא.
היה זה שיעול בלתי קונבנציונאלי, כזה ששולח את הסטרפטוקוקוס לחדר אטום.

היא עצרה במפתיע, כאילו הקדימה את דום ליבו של הנהג בשנייה וחצי,
מצאה זמן לא זמן להעניש אותו על הטיפול הקלוקל בה.

"אתה בסדר?", התעניינה התקציבאית.
אולי בנהג, אך כנראה במצב הטקסי, שצנח לו גלגל, ככה פתאום.
"תתקשרו לאמבולנס!", הציע הסופר רעיון גאוני, כמו שהוא עושה בדרך כלל.

קאט – לצילום חוץ
שליחים עם גנים של צ'יטה נעצרו להביע סולידאריות.
המסרונים זרמו כמו טרופית בווריד של יובל המבולבל.
הסירנות נשמעו כמו סאונד אפקט של החיים האמיתיים.

נראה היה שאיכשהו המצב בשליטה, עד אשר הגיע טלפון מ"און גאון", מנהל הלקוחות:
"זובי עצבני! זובי לא מבסוט! זובי, זובי, זובי"

ובעודי מנסה לעשות אחד פ ל א ס אחד,
על מנת לקבל תוצאה שתכניס קצת היגיון במשוואה הלא פשוטה הזו –
נהג מונית מחרחר לי פה מול העיניים, והוא עם הזובי שלו בקו השני,
איבדתי את זה ושאגתי כמו נמר של נייר:
"תשמע, יא און לא גאון!
אני עומד עכשיו מול איש בן 59 שכנראה החיים לא חייכו אליו
או אם לדייק: ירקו לו בפרצוף. אז עם כל הכבוד לזובי שלך –
זובי אנחנו באים היום לאולפן. איך?!"

רחוב, חוץ, בוקר.
חיכיתי למישהו מהמשרד, לא ברור היה למי.
הוא נכנס למונית בסערת רגשות וזיהה אותי מיד:
"הו שלום לך מר פה ג'ורה, מה קרה, קריא ייטיב כבר לא מדבר אלייך?!"

לחצתי על הגז כאילו היו אלה האשכים שלו.
הוא מילא לי פתק וגירד בביצים.
מי יודע?
אולי בכול זאת כאב לו.

* * * * * * *
הכותב הוא איש קריאייטיב ביהושע ומנהל אתר the daily killer -
אקטואליה מאויירת ע"י טובי המאיירים בישראל. כנסו כנסו.